<h1>התוספות</h1>
<h2>דף טו:</h2>
גרסינן בשמונה עשר דבר יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים. ומסקינן דאינהו גזור אגושה לתלות ואאוירה ולא כלום, ומיהו אחריהם עמדו רבנן דשמונים שנה קודם החורבן וגזור על אוירה נמי לתלות. ורבנן דאושא גזור אגושה לשרוף ואאוירה לתלות. מ"מ אויר ארץ העמים שגזרו לדברי הכל אין האויר חמור כמגע. דאמגע הגוש שורפין, וכן נמי אם נגע בגוש ארץ העמים או הסיט כשיעור ששנינו באהלות פ"ב החורש את הקבר [פי"ז מ"ה]. ומייתינן לה בבכורות פרק הלוקח בהמה הלכה ראב"י אומר בהמה ששפעה חרדת דם [כ"ב ע"א]. עפר בית הפרס ועפר ארץ העמים כחותם המרצופים. וגרסינן בפ"ב דאהלות [מ"ג] אלו מטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס. ומשנה זו כיון דקתני לה דומיא דבית [הפרס] לענין מגע ומשא, ש"מ דלשרוף נמי שוין. והיינו דתנן [טהרות פ"ד מ"ה] על ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק בית הפרס ועל ספק ארץ העמים, על ודאי מגען ועל ספק טומאתם. ואע"ג דרבי יוסי חולק ואומר ברשות היחיד שורפין וכו', מיהו בודאי מגען לדברי הכל שורפין דרבי יוסי מחמיר טפי מרבנן. גרסינן בתוספתא בפרק אחרון [אהלות פי"ח ה"ב] הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור. בקרון בעגלה ובספינה ובסדא טמא. ומייתינן לה בנזיר פרק כהן גדול [נ"ה ע"א]. ותו מסקינן בתוספתא [שם] המכניס ראשו ורובו לארץ העמים טמא. כלי חרס שהכניס אוירו לארץ העמים טמא.
ובנזיר פרק כהן גדול [נ"ד:] איבעיא להו ארץ העמים משום אוירה גזרו או משום גושה גזרו. תא שמע על הסככות ועל הפרעות ובית הפרס וארץ העמים אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי אי אמרת אאוירה גזרו הזאה למה לי. וקא משני אשארא, כגון בית הפרס וגולל ודופק רביעית דם וכו'. ומסיק הכי נמי מסתברא וכו'. עד לימא כתנאי הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי בר' יהודה מטהר. מאי לאו רבי סבר משום אוירה ורבי יוסי בר יהודה סבר משום גושה. לא דכולי עלמא משום גושה רבי סבר אהל זרוק לאו שמיה אהל. רבי יוסי בר יהודה סבר שמיה אהל.
כל רבותינו מפרשים משום אוירה גזרו כלומר באהל או משום גושה, דוקא מגע ומשא אבל לא אהל. והקשו ותירצו כמו שאכתוב בע"ה. וקשה לי אני הסודר מהו משום אוירה או משום גושה, אגושה גזרו או אאוירה נמי גזרו מיבעיא ליה למימר אי נמי משום נוגע ומסיט גזרו דומיא דבית הפרס או משום מאהיל נמי גזרו והחמירו ארץ העמים מבית הפרס, אם הפירוש כפירוש רבותי.
ולפי עניות דעתי נראה לי הפירוש כך, כשגזרו טומאה על ארץ העמים, מאיזה טעם ומשום מה גזרו. משום אוירה. פירוש לפי שלא יצא אדם חוצה לארץ לאויר ארץ העמים. משום יישוב ארץ ישראל. שגדולה היא וחשובה היא. גזרו טומאה על ארץ העמים שיהא עפרה טמא כשיעור ששנינו כמו שכתבתי למעלה. ונפקא מינה דאם מפני שיהא האדם קבוע בארץ ישראל טימאו ארץ העמים, אם כן אפילו יצא בשידה תיבה ומגדל שחוצץ בינו לבין העפר הורידו לו טומאה. [כמו] נוגע. [או דילמא] כיון דטרח ליכנס בהיקף מחיצה דלא שכיח לא החמירו עליו כנוגע.
מיהו אם נכנס בכי האי גונא כגון בתיבה פרוצה, פשיטא דזה אינו נקרא אויר (ולא) [אלא] נוגע כדבעינן למיכתב לקמן בע"ה. דהא כשמוציא ראשו ורובו לשם טמא כמו שכתבתי, כל שכן כשהוא כולו פרוע. וכן אם רוכב על גבי בהמה ואינו נוגע שהרי באויר הוא אפילו הכי טמא. ועל אויר כזה לא מיבעיא ליה. שהרי שנינו בשלהי פרק אחרון (דטהרות) [דאהלות] [פי"ח מ"ו], המהלך בבית הפרס על אבנים שהוא [אינו] יכול להסיטן, על האדם ועל הבהמה שכחן יפה טהור. על אבנים שהוא יכול להסיטן על האדם ועל הבהמה שכחן רע טמא. ובפרק המקבל [ב"מ ק"ה ע"ב] מפרש היכי דמי אדם שכחו יפה והיכי דמי בהמה שכחה רע. וקתני בסיפא המהלך בארץ העמים בהרים ובסלעים טמא. בים ובשונית טהור. איזוהי [שונית] כל מקום (שהוא) [שהים] עולה בזעפו. ובפרק אחרון דאהלות בתוספתא [פי"ח ה"א], חומר בארץ העמים מבית הפרס ובבית הפרס מארץ העמים. שארץ העמים בתולה שלה טמאה, פירוש קרקע בתולה. ושאר תוספתא בהמה טמאה [מפרש בתוספתא [שביעית פ"ג ה"ח] אדמה] ומטמא בביאה ואין לה טהרה מטומאתה. נראה הפירוש דאפילו אם בדק לעושי פסח על ידי נפה או בניפוח או את הגוש שהוא כשיעור טומאה, ולא מצא [עצם כשעורה] אעפ"כ טמא. אלמא אפילו סלעים אפילו הרים שאין לחוש [בהם] לטומאה גזרו וכל שכן אבנים שיכול להסיטן. דלא בא לאשמועינן אלא דלא תימא בית הפרס וארץ העמים ששוים בשיעור טומאתם [בכורות כ"ב ע"א], ש"מ דאף ארץ העמים נמי משום עצם כשעורה לבד טימאוה בהיסט. לא. ודאי ארץ העמים משום הסט גזרו כשמסיט את השיעור ולא משום אהל. שהרי [אליהו] זכור לטוב [ב"מ קי"ד ע"א] אשכחיה רבה בר אבוה בבית הקברות של גוים אמר לו ולאו כהן הוא [מר] מאי טעמא קאי בבית הקברות אמר ליה לא תני מר סדר טהרות דתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר קברי גוים אין מטמאין וכל שכן ארץ העמים. וביבמות פרק הבא על יבמתו [ס"א ע"א] ממעט רבי שמעון [גוים] מטומאת אהל ולא משום מגע והסט כדמסיק רבינא התם.
והיכא דנכנס בשידה פרועה או בקרון או בספינה דשכיח עשאוהו כנוגע ומסיט. דהא פלוגתא דרבי ורבי יוסי ב"ר יהודה דכולי עלמא משום גושה. מר סבר אהל זרוק שמיה אהל. ומר סבר אהל זרוק לאו שמיה אהל. ונהי נמי דלאו שמיה אהל הא לא נגע בגוף. אלא שמעינן מינה כל מקום שאין אהל חשוב אע"פ שהוא באויר, וכן הנכנס בדבר המצוי כגון קרון וספינה עשאוהו כנוגע. וכן כשראשו ורובו שם אפילו באוירה. דהא כלי חרס שהכניס אוירו לארץ העמים טמא לא משום אהל, אלא כיון דמצוי עשאוהו כאילו הגוש תלוי באוירו.
או דילמא משום גושה גזרו. פירוש משום טומאה דארץ העמים גזרו ולא משום קביעות ארץ [ישראל], ואם נכנס בשידה תיבה ומגדל אין לו טומאה כלל. וקאתי למיפשט ת"ש ומזה עליו שלישי ושביעי ואי אמרת משום אוירה הזאה למה לי. פירוש וכי משום קביעות [—יישוב] ארץ ישראל הפקירו אפר חטאת להחמיר כל כך כמו בבית הפרס. בשלמא בית הפרס משום עצם כשעורה. וכן גולל ודופק הוא טומאה דאורייתא. סככות ופרעות נמי ספק טומאה מת נינהו. אלא ארץ העמים היאך החמירו לטמא כטומאת מת. דאם [משום קביעות] כטומאת שרץ או טומאת נבילה גזרו [ולא כטומאת מת]. ועוד יש לפרש קתני וארץ העמים משמע בכל ענין שנכנס לה, אפילו בשידה תיבה ומגדל. ואי משום אוירה גזרו כמו שפירש[תי] משום קביעות, היאך החמירו על האויר כל כך לעשותו כטומאת גוש. אלא לאו משום גושה. כלומר משום טומאת ארץ העמים גזרו. הילכך צריך הזאה כספק בית הפרס. והא דתנן על ארץ העמים (ו)על הגוש ולא על האויר. וקא דחי לעולם משום אויר וכי קתני מזה עליו אשארא.
לימא כתנאי הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי ב"ר יהודה מטהר מאי לאו מר סבר משום אוירא, רבי סבר [משום אוירא וטמא ורבי יוסי סבר] משום גושה וטהור. ומשני לא דכ"ע משום גושה רבי סבר אהל זרוק לאו שמיה אהל והרי [הוא] כאילו כולו באויר בלי מחיצות וליושב על גבי ספסל או כסא בעלמא באויר ומסיט ומר סבר שמיה אהל. ומייתי מתיבה מליאה כלים שזרק על פני המת שאינה חוצצת ואם היתה מונחת חוצצת, דכל אהל שאינו קבוע ומהלך אע"פ שמחזיק יותר מארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש וכבר אין תורת כלי עליו, אעפ"כ כיון שזרקו ביטלו מתורת כלי, אבל [כשאינו] דרך הילוך שמיה אהל.
ובכל מקום בתלמוד מעמיד כך דטעמא משום אוירה. כההיא דגיטין פ"א [ח' ע"א] דגרסינן התם ת"ר בשלשה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס אע"פ שעפרה טמא כארץ העמים. ופרכינן והאמרת עפרה טמא כארץ העמים. דגזרו אגושה ואאוירה, האי אויר אינו כאויר דנזיר אלא כההיא אויר דשמונים שנה או כאושא. אבל סוריא אגושה גזרו ואאוירה לא גזרו. והיכא דגזרו על אויר משום טומאה התם שייך אהל זרוק. (כדפריש"י) [כדאפרש] לקמן בע"ה. אסקינן [שבת ט"ו ע"ב] הא דגזר יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים אגושה לתלות ואאוירה לא כלום. ואתו רבנן דשמונים [שנה] וגזור אידי ואידי לתלות. חדשו אף על האויר כמו על הגוף. ובאויר תיבה פרועה או קרון וספינה. ועל האויר הוסיפו ולא על הגוש. ומחלוקת רבי ורבי יוסי ברבי יהודה אלתלות דוקא פליגי. דהא כשהוסיפו באושא, אגושה הוסיפו לשרוף ואוירא כדקאי קאי. אם כן דוקא בלתלות חולקין ולא בלשרוף.
ובפרק בכל מערבין [עירובין ל' ע"ב] רבי יהודה אומר מערבין לכהן אפילו בבית הקברות. ובגמרא תנא מפני שיכול לחוץ בשידה תיבה ומגדל. וקסבר אהל זרוק שמיה אהל כרבי יוסי בריה. ורבנן פליגי עליה ואמרי לכהן בבית הפרס דוקא, משום דבית הפרס שנידש טהור לכן מנפח והולך, אבל בבית הקברות לא דאהל זרוק לאו שמיה אהל. ורבנן כרבי. וכי היכי דפליגי באהל זרוק לענין אהל גמור כגון בית הקברות בטומאה ודאית, הכי נמי פליגי בטומאת ספק דדבריהם בארץ העמים, דלרבי לאו שמיה אהל אפילו בלתלות. ולרבי יהודה הוי אהל אפילו במקום ודאי. וסתם לן תנא כרבי ורבנן דתנן בחגיגה פרק חומר בקודש [כ"ד ע"ב] חומר בתרומה מבקודש, שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן כל השנה כולה ובשעת הגתות והבדים אף על התרומה. ובגמרא ביהודה אין בגליל לא, מאי טעמא ארשב"ל מפני שרצועה של כותיים מפסקת. ופרכינן ונייתיה בשידה תיבה ומגדל. מני רבי היא דאמר אהל זרוק לאו שמיה אהל, דתניא הנכנס לארץ העמים וכו'.
ואלו דברי תוספות. אתו אינהו גזור אגושה לשרוף [שבת ט"ו ע"ב]. וכך אמר רבי דשתי תקנות היו. דלא תקשי לך ההיא דאהלות בפ"ב [פ"ו מ"ג] דארץ העמים מטמא במגע ובמשא אבל לא באוהל. והשתא דגזרו טומאה על אוירה איכא נמי טומאת אהל דהכל כאויר, והיינו טעמא דרבי בכל מקום בחגיגה פרק אחרון ובגיטין פ"א [ח' ע"ב], דלרבי אין שידה תיבה ומגדל חוצץ בפני הטומאה משום אהל זרוק דלאו שמיה אהל, ומטמא משום אהל. והיינו אחר שמונים שנה. והא דאהלות קודם שמונים. והכי פירושו אגושה לשרוף ואאוירה ולא כלום. כההיא דאהלות. ואתו בשמונים שנה גזור לתלות כרבי. ונלאתי לכתוב דברי התוספות. ולבסוף פירשו משום רבינו שמואל ההיא דנזיר משום גושה גזרו. הכי פירשו משום גושה גזרו, משום מגע ומשא ואהל, ואם הפסיק בינו ובין הגוש דבר בפני הטומאה הרי כאן אהל וחוצץ. או משום אוירה ולא מהני הפסק. כך פירשו
